טל סלוצקר / האמנות החזותית בארץ, משבר נראות ובעיית האסתטיקה ביחס לשירה ולפילוסופיה.

 האמנות החזותית בארץ, משבר נראות ובעיית האסתטיקה ביחס לשירה ולפילוסופיה.

 

האמנות הישראלית נמצאת במשבר אסתטי תמידי. מאז התחלתה בשלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים היא איננה מובילה מבחינת יופייה אך בעייתי מכך היא איננה בולטת מספיק מבחינת נראותה. היא מעניינת יותר מבחינה נושאי ומושגית, ברמת המחשבה. מבחינה חזותית וסגנונית היא תמיד מהדהדת את יצירותיהם של אמנים וסגנונות ברחבי העולם. בעיקר אירופה וארצות הברית, אך עם זאת אמניה מפגינים וגם הפגינו לכל אורכה מידה מסוימת של מקוריות. האמנים הישראלים מפתחים כל אחד דרך משלו לעשות את הדברים אך הבעיה האסתטית נותרה ברוב רובה של האמנות הישראלית. 

דוגמאות לכך נמצאות בעבודות הסטודנטים בבצלאל ובמדרשה לאמנות בקלמניה אשר מפגינות יותר ניסיון לעצב אופי של סגנון וסוג אמנות מעבודה יסודית על מראיהן של היצירות. מאז המעבר לדלות החומר בארץ נוצרה הערכה גדולה יותר לציירים נעדרי יסודות לימודי ציור. כשצייר בארץ ממפגין יכולות ציור הוא נתפסות יצירותיו כ"לא עכשוויות" ולמעשה נדחקות לשוליה של האמנות. עלייתו של הציור הריאליסטי בארץ מה שמסוכם בתערוכות פרס שיף במוזיאון תל אביב הוא ניסיון לתקן עוול זה אך האמנים לרוב עסוקים יותר במה שמופיע מול עיניהם במציאות מאשר במציאת צורות אידיליות לאותה מציאות שיגבירו את המימד האסתטי בסביבתן. האמנים האירופאים והאמריקאים נמצאים בסביבה עירונית יפה יותר מבחינה ארכיטקטונית מהאמנים תושבי תל אביב המבולגנת והנחפרת ונהרסת על ידי העירייה ויש להם על כן יותר מקורות השראה בסביבתם המיידית. בתל אביב של שנת 2020 עסוקים יותר בשינויי מבקביעת ערכים עירוניים אסתטיים. בניית הרכבת הקלה ובנייה מחדש תדירה של מבנים אינם מוסיפים סדר בקלחת והישראלים מוצאים את עצמם בלב כאוס.

 בנוסף לכך הבנייה בארץ בנויה על משקל המודרניזם וכמעט ואין בסיס ניאו קלאסי למבנים כמו באירופה היפה. התוצאה היא השתקפות של מציאות כאוטית ביצירותיהם של האמנים שבלווא הכי מתבססים על אמנות שאורכה ההיסטורי הוא רק כמאה שנה. התוצאה היא שאמנות אירופה יפה יותר, מוסרית יותר, מענגת יותר מבחינה אסתטית, מתקיימת זמן היסטורי ארוך יותר, ומרובה בערכים חזותיים שהאמנות הישראלית חסרה. בנוסף האמנות הישראלית מתקיימת תוך הכחשה מתמדת של מקורותיה הדתיים בדת היהודית ותוך ניסיון מתמיד ליצור מחדש ולא ללמוד מהקיים. כל זאת בניגוד לשפה העברית המשמשת את סופרי ישראל הבנויה נתבך נדבך שבה גם כאשר קיים מרד בין דורי (ראה נתן זך ונתן אלתרמן או משוררי שנות השישים דויד אבידן מאיר ויזלטיר ויונה וולך לעומת קודמיהם) הדור החדש מתייחס לעברה העתיק של העברי ולשימושי עבר בה.

 גם בפילוסופיה השכנה לשירה ולאמנות ביסוס מושגים חדשים נעשה ביחס  למושגי עבר ותוך שימוש במחשבתם של פילוסופים קודמים ומתקופות קודמות ברצף ההיסטורי. אמנות ישראל מנותקת מעברה ומערכים ביחס לשכנותיה הספרות והפילוסופיה ומרחיקה את אמניה הציירים והפסלים מהצד השפתי של הקיום מה שהפילוסופיה השירה והפרוזה אינן עושות. גם התיאטרון עושה שימוש מתמיד בדיבור השחקנים ובטקסט ורק באמנויות הפלסטיות משתררת לרוב דממה. טוב יעשו האמנים אם ישקיעו בצידה העיוני של היצירה או ישקיעו עצמם בדיון הפילוסופי דוגמת האמן הצעיר יובל בראל ובן שיחו המשורר רועי כספי בסידרת שיחותיהם בבית עלמה לתרבות עברית. השיח דורש דיבור, קריאה וכתיבה. ויעשה טוב האמן אם יתייחס לכל אלו ולא יזניח את אלמנט השפה המדוכא באמנות הציור משום אופייה החזותי בלעדית. יעשו טוב המשוררים מצידם אם יבקרו ביותר תערוכות כדי להתעדכן באמנות החזותית בארץ ויצאו לרגע ממבוך סחרור השפה המתערבלת על הכותב.