כישלונה של יונה וולך

הרב דוקטור טל סלוצקר

כישלונה של יונה וולך

את המחזה שלה יונה וולך כתבה לבד והוא לא עלה במהלך חייה. אמש בפסטיבל תל אביב לשירה עלה המחזה לראשונה בפני קהל שנים רבות אחרי שנכתב. את פסטיבל תל אביב לשירה מנהלים עודד כרמלי ודוד נאו בוחבוט שהם עמיתים למקצוע ומצטיינים במילוי תפקידם. הפסטיבל עשיר בתכנים ומפגשים מעניין בכל שנה ומביא קהל רב. אפשר אף לומר שעודד כרמלי הוא מארגן אירועי השירה המוביל בתל אביב שמתמיד ומארגן תמיד אירועים חדשים ונלחם על מקומו במפת הפוליטיקה של השירה. למרות שהפסטיבל הוא אירוע נפלא שמביא את התחום הבודד הזה לידי מפגשים תדירים בזכות עודד כרמלי וכתב העת הבא להבה ביצוע הבכורה של המחזה מאכזב מינוס וכמובן שאין להאשים בכך את המארגנים המכובדים. הוא נפתח בדיאלוגים שקשה להבין את תוכנם משום שההגברה חלשה מדי ובתפאורה אפורה שאינה מעוררת את הדמיון ובגדול רובו של המחזה נועד לבני עשרה וחציו השני מתאים לבני העשרים ובהחלט אינו מזעזע או נותן תוכני מחשבה עמוקים לצופה הבגיר. המחזה שיצא לראשונה מן הארכיונים אל הקהל מביע באופן ישיר את קלות ושטיחות דעתה הפוליטית של יונה וולך שלא השכילה להבין את המדינה או את הפוליטיקה באופן מורכב וחוטא בביצוע חלש של השחקנים ובתפאורה פרוזאית ומשעממת שנקטעת על ידי שתי מסכות שמופיעות ונעלמות. השחקנים יכלו להדגיש את הביצוע שהיה לא מפותח מספיק וכל עניין הפרובוקציה הידוע של יונה וולך הלך לאיבוד. כמובן שהמחזה אינו פוגע בדת או בציבור הדתי וגם לא במוסר החילוני הדת שממעט להתבטא מפורשות בניסוחים יומיומיים. גם הקטע הידוע תותים מתוך המחזה שכבר הופיע בביוגרפיה של יגאל סרנה היה לא עוקצני מספיק ומה שניכר בגדול לאורך המחזה היה היחסים הסמי סאדו מאזוכיסטיים בין הדמויות ונשיותו של הגבר שלעתים היה מתחת לאישה ולפעמים מעליה. בשלב מסויים סיפר הגבר שכילד נאנס בידי אישה מודעות שצפה רק לאחרונה ואילו וולך כתבה על כך כבר מזמן. גם השיגעון בא לידי ביטוי בחוויות המוצגות והחלפת בגדים בין המינים שאסורה על פי השולחן ערוך ומצד שני מה ליונה וולך ולרבי יוסף קארו האדמו"ר הזקן החרדי או דמויות חרדים אחרות שאינן נתפשות כסמכות על ידי הציבור בכללו ונשארים דמויות מפתח בציבור הדתי. יונה וולך וודאי שלא התייחסה ישירות לדמויות כאלה ופעלה הרבה פעמים מתוך מניעים אישיים בלי עומק תודעתי שמאפיין למדנים, היא כתבה גם את מה שלא היה לה מושג בו ולא הבינה למשל שלל מונחים פסיכיאטריים שתקפים גם בפילוסופיה ועוד מני מורכבויות שלא הבינה. היא הבינה משהו מהחיים אבל לא תמיד זה מספיק. זה לא תמיד מספיק למי שרוצה להוסיף משהו לגוף הידע. כשרוצים להעמיק ביונה וולך מגלים גם את שטחיותה היחסית וזאת למרות שקראה הרבה והתחברה עם חכמי הדור הספרותי. המחזה הוא לא יותר מפליטה שטחית שאינה מגביהה ואינה מלמדת והיא יותר השתקפות של מאבק המינים בו גבר נשי תופס את האישה כמשעבדת ובשלב מסויים אומר השחקן על הבמה כל גבר שישכב איתך יהפוך מיד לעבד שלך אם זאת היתה באמת המגמה בין יונה וולך לתדיאוש לא פלא שעזב ושהקשר נגמר תוך זמן כה קצר. הדמויות נכנסות זו בזו ונאבקות על כח ביחסים ועל שליטה ודומיננטיות היכן שלא ברור מה טיב היחסים מעבר לארוטיקה ושיעבוד ליצר ולזרימת הארוס בין המינים. אם זאת כל התרומה של יונה וולך למחזאות בארץ אז מדובר בשום דבר ואם היתה כותבת עוד מחזות וודאי היתה מתקדמת הלאה מנקודת פתיחה לא מרשימה זו ממנה התחילה.  

הים הכספי

הים הכספי

הוא מכשיל אותך בתרגילים שבאמתחתו

יובל הוא מה שמתנגן ואסור לגעת 

מבקש סליחה אומר שלא מתאים עכשיו ושלא הזמן

השיר ספוג בכאב

מבקש מוצא אל הים הכספי

אם תשאל הוא שוב יענה יקשיב אבל יגיד לא מתאים.

כמה פעמים הזמינו אותך לשם – ולא הגעת

המדרשה שוב פעם אל מדרסה

יאיר גרבוז כבר לא רלוונטי ההוא כבר חלש אל תעשה לי בחילה

יש בו את כל מה שאפשר לבקש מאדם

אבל הוא איננו מכיר בערכך

רועי כספי ויובל בראל בעלמא בית לתרבות עברית

הרב דוקטור טל סלוצקר

PhD MD

רועי כספי ויובל בראל בעלמא בית לתרבות עברית

היום התקיים בעלמא בית לתרבות עברית דיון נפלא בהשתתפות המשורר רועי כספי והצייר יובל בראל, שניהם דיברו על מלאכים ועל ביטויי המלאך בספרות ובדת. שניהם היו רהוטים למרות מספר סימני שאלה שהעלתה השיחה. במפגש היתה נוכחה גם מעין סופי ויסטאוב חברת קבוצת 'הם' שהתפרקה מלפני כמה שנים שבאה לבקר לרגע בארץ מלונדון והיו כמובן צופים רבין נוספים ביניהם דוקטור גרמי פוגל שמלמד יהדות באוניברסיטת תל אביב. במפגש בלט בין השניים רועי ששלט על צידו המילולי רעיוני של הדיון וניכר היה שהשליטה שלו בדיבור ובקריאת הטקסטים גדולה יותר. צידו הרעיוני של הדיון היה בולט ביחס לצד החזותי שניכר בציור אחד של רובנס ובציור אחד של פול קלה שהיו לדומיננטיים בדיון. נראה היה שהדיון מסווה מאבק כוחות שאינו ניכר על פני השטח באמנות ובספרות בארץ וקשור למאבקי כח שניכרים גם בין דוקטורים לפציינטים וגם בין אנשי טקסט לצד החזותי. העדפתו של יובל בראל את הצד החזותי על הטקסטואלי בא לידי ביטוי בחסר טקסטואלי שמאפיין את רוב הציירים כולל את הטובים שביניהם. מהות הדיון באמנות נשארת שטחית ביחס לדיון הטקסטואלי שמאריך משפטים משנה את טון הדיבור לדיבור מנוסח יותר ביחס לדיבור הציורי הבטוח בעצמו וגם ביחס לדיון הפסיכואנליטי פסיכיאטרי שעשירים יותר בנגיעה בחיים שהציור והספרות אינן מאפשרות לעצמן. גם העיסוק בפילוסופיה מרחיק במידה מסוימת מהחיים ואילו רק עיסוק הרפואה בחיים ובמוות משנה את יחסי הכוחות בין מנתח למנותח רופא ופציינט וחי ומת. עיסוקן של האמנויות כיום הוא אך ורק בחלק החי של החיים תוך כמובן מתן מקום נפרד לעבודתו של גיל יפמן שגם ניתח מתים ולקח את המוות בחשבון בעבודתו. החומר החי של הצבע מת במהלך הציור או לאחריו בתהליך התייבשותו וחומרי הספרות של הדפים והדיו וגם המסכים למען האמת מתים ביחס לגוף האנושי הרך והקשה ומלא והמרוקן המתרוקן ובכל גרסאותיו. הציור והספרות משולות לציפורניים ולשיער של הגוף והדפים והבדים של הציור והספרות משולים לעור. כל אלו רק מטאפורות ביחס לטבע החי באמת ולגוף האדם כחלק ממנו. על כן האסתטיקה עוסקת באמנות ואילו האדם החי בטבע עצמו. על הדוברים רועי כספי ויובל בראל להתקרב ולהתערבב להחליף ציור בטקסט ולשלב טקסטים בציורים ובדיבור כדי להבין זה את זה. ואילו בחינת התיאוריה והפילוסופיה יאפשרו ליובל בראל להרחיב את השיח שהוא דובר ברוחב היריעה. כל זאת תוך בחינת הדברים מנקודת מבט של אדם כותב ופחות מנקודת מבטו של אדם עושה מה שנכון גם הוא הוא שהחליפו הדוברים ביניהם את גרסתם לעיסוק במבט עיוור למבט רואה במהלך הדיון, דבר שנותן יותר דגש על כך שחזות הדברים מתאפשרת ומתרחבת מעבר לעניין הקודם שיכול לבוא לידי ביטוי גם בהתעלמות מוחלטת מהצד החזותי בערב שהיה מוקדש לצד הנראה של כל העניין, השניים יכולים להוציא אולי פרסום משותף כחוברת או כנספח בכתב עת ספרותי ויואילו אם יכתבו טקסט משותף שיכול להיות גם מחולק למשתתפים בערבי הדיון. נוכחותו של דוקטור ג'רמי פוגל היתה מורגשת אך הוא בעיקר שתק. היה לו איזה עניין והוא יצא. וכך נשארו המתדיינים בדיון שנוכח בו פחות משורר ואולי פחות בעל ברית טקסטואלי. לכל העניין יש גם משמעות מעצם העניין שהדיון מתקיים במבנה שעצם ייעודו הוא דיון בטקסטים ובחדר היתה גם ספריית טקסטים עשירה. יותר דיונים כאלו יכולים לפתח את הקשרים בין טקסט לציור ולהביא את המשתתפים למסקנות חדשות שטרם היו בעבר בין אם תוך שימוש בטקסט בסיס ובין אם חיבור כאלה כתוצאה מהמפגש, אבל כל זה כמובן בתקופה בה הקשרים האלו הולכים ומתנתקים ואולי הדיון נותן תקווה שהנה קשרים חדשים מתפתלים ומובילים את הדיון בארץ למחוזות שמעבר לאקדמיה והיישר לתוך השטח הספרותי בתל אביב שהומה אנשי טקסט וציורים.

טל סלוצקר א.ב. דן

טל סלוצקר

א.ב. דן

יש מוזיקאי בתל אביב שתמיד מחובר לאירועי שירה ומסתובב עם הגיטרה בכל העיר. הוא אומר שהנוער על גראס ומושפע ממוזיקה ספרדית קלאסית ולטינית. הוא דובר את שפת המוזיקה באופן יומיומי וחי את חייה של העיר תל אביב. מספר פעמים פרסם שירים כתובים בלשון השירה והוא מתייר את העיר ומחפש את הבחורות. הוא זה שמעיר את העיר הזאת מתרדמתה בכל לילה וחורש מועדונים, מביא את הנוער למצב הקשבה וזוכר את ימיה הראשונים של העיר למרות שגדל בדור שנות התשעים. יש בו את מה שהעיר צריכה ומייחלת לעצמה – אצבעות זריזות וגיטרה אקוסטית עם נשמה. בפלורנטין הוא מרגיש בביתו והעיר מזמינה אותו כל פעם להלחין. הוא מחפש את הרוחניות של נשמת אפו של הים וכולל בתוכו את רגישות העיר למאפייניה המזרח תיכוניים. זהו א.ב. דן שיושב בקפה הנסיך הקטן שותה כוס קפה ומביא את התרגשות העצים לתוך בית הקפה בצבעים ירוק וחום. יש אותו בכמה צורות, בשיער ארוך ובשיער קצר. ותמיד זו אותה הגרסה. הוא תמיד רוצה להיות מוקף במוזיקאים אך מוצא את עצמו לרוב סולו, הוא מוזיקאי סולן בעולם של תזמורות. בכל פעם שהוא מביא את הצלילים למאזיניו הם יודעים שחלק מתוכנן וחלק מקרה. בכל זאת הכל מזמין שוב לעוד ערב ויש מעריצים קבועים. הוא מחובר למדיה ויודע שמבחינתו שירים מולחנים הם יותר זכירים. הבחנה נכונה ובלתי מעורערת מבחינת המאזינים שתמיד רוצים לשמוע את קול המוזיקה שמתנגנת לקולות הקהל המתלחש. הקהל של א.ב. דן מתלחש על דברים בלתי ברורים. מה שחשוב שישמע חשוב שגם יהיה נכון וזכיר ותרועות הקהל תמיד נעימות למוזיקאי הנודד בין בתי הקפה של העיר. הוא מתייר ממקום לנקודה נוספת עם הבגאז' של הרעשים של עיר שתמיד מוכנה לספוג עוד ביקורת, עליו לזכור כפי שנכון שיבוא שוב לעוד מפגש עם מה שה שיפה ליהודים נגיד גיטרה. הוא מכיר בכך שהיקום מזמן לנו את מה שנכון מבחינת המתמטיקה של המוזיקה שמכילה טונים וחצאים רבעים ושמיניות הכל מתחלק לתיבות ולמסמכים מוזיקליים בארכיון של איש שממשיך לכתוב. בכל פעם מופיע שוב אותו הקול אותם המבטים המשתאים של חברים שרוצים לשמוע עוד מהמלחין להאזין לנגינותיו שעוברות את הוראתו בדרום העיר. על כל מרחבי הזמן של תל אביב משתרעת מנגינה ארוכה היא חייו של מי שהעיר מכתיבה את קצב חייו והוא מכתיב לה בחזרה את המקצב בנקישות על עץ שהוא מבנה גופו של המוזיקאי שמהווה תיבת תהודה. הוא מבין שהחיים הם חומר ליצירתו ושהזמן מהווה דבר מתמשך שנקישות מחלקות אותו לפרקי זמן, הוא מביא את הקהל לנקישות אצבעות, לדפדוף במכנסיים לתחושת משב רוח קלה. הוא זה שזוכר את הזמן שמגיע מאחורי התופעות את המילים שנאמרות בין אדם לחברו ואת כל מה שמביא עמו עוד רעיונות.