הדס מזרחי פיראות ואור פרא

 

טל סלוצקר

 

הדס מזרחי

פיראות ואור פרא

 

הסופרת הדס מזרחי הוציאה ספר. ומה בעצם העניין בה, העניין הוא שלמרות דמותה הספרותית יש בה פיראות שמבצבצת מבין הדפים ובה עצמה ובכך אפשר להבחין על ידי התקרבות אליה. ראו הוזהרתם, ספריה יכולים להוביל לתגובות פיזיות ממש של חנק. משום שספריה מגיעים ישר עד למערכת העצבים של הקורא או הקוראת. שם ספרה לא צריך ראש גם הוא מסמן על קיום פיזי אנושי ואם אתם אוהבים את זה או לא היא כבר נכנסה לתוככי סצנת הספרות של תל אביב שחווה בימים אלה קשיים. ומה בעצם רוצים מקוראים? שיקראו את הספר, זהו הרי תפקידם כקוראים. הדס מזרחי רק נראית מבויתת, למעשה היא דומה יותר לחומר נוזל מלחומר קשה. מסרבת להתאים את עצמה למה שאתה חושב ומציבה כל הזמן אתגר ונכונה להתווכח. אהבתה את דמותם של יונה וולך ודוד אבידן באה לידי ביטוי בהשפעות דרך הכתיבה בכתב העת 'עכשיו' על שירתה והפרוזה שלה. ואכן את אחורי הספר וההקדמה כתב גבריאל מוקד עורכו המיתולוגי של כתב העת עכשיו והאקדוחן שתמיד נכון לירות או בדמותו בסרט איש החרב מבקר ספרות בלתי נלאה שמתגושש עם סופרים ועם פילוסופים מבקרי ספרות ואנשי בוהמה. אי אפשר להתייחס לספרה כביטוי היחיד של דמותה אלא כמעיין דמות אחת מתוך דמויות שונות של הופעתה בספרות. היא בת פריפריה אבל נוכחת במרכז, ילידת כפר סבא אבל מוכרת במרכז הספרות עשוייה גלמים של מילים אבל כבר פרפר בוגר. הדס מזרחי אינה מתיימרת להיות יותר ממה שהיא למרות הסנוביות, היא מגלמת את דמותה של בת הספרות העברית שאינה בת בית אלא באה לבקר והולכת. איננה מסמנת טריטוריה אלא משנה דמות, אם תכיר אותה אתה עשוי להיות דמות בסיפוריה הדס מזרחי הופכת את חבריה לדמויות ספרותיות ואת דמויותיה הספרותיות לחומר ספרותי עבור עצמן. אם תקפידו להביט תגלו שיש לה גם נקודות תורפה, הן נמצאות בדיוק היכן שהיא חושבת שיש כללים ולמעשה אין שום כלל. כך היא מגודרת על ידי אנשים בשדה הספרות כדי שיהיה נוח להתמודד איתה. עורכה הספרותי גבריאל מוקד אומר אודותיה רק טובות והיא איננה בת בית בכתב העת 'עכשיו' אלא מבקרת שבאה להתבונן וחוזרת לעולם דמויותיה שלפעמים הן מוזרות ולעתים ברורות ביותר אך לעולם אינן רגילות או קונפורמיסטיות. עולמה בכתבים הוא עולם של שיגעון שנועד לדיון על ידי אנשים זוטרים ומרכזיים כאחד, היא שומרת לעצמה זכות לכתוב על כל דבר ומבחינתה כל העולם הוא חומר ליצירה – כל דבר שקורה כל אירוע קשה ככל שיכול לקרות הופך למשפטים וסיפורים. ויש גם בדיחות והקורא יכול לצוד אותן או להיות בלתי מודע לקיומן בטקסט. הדס מזרחי היא הפילוסופית של עצמה. פעם היא אקזיסטנציאליסטית פורשת ופעם סטואיקנית היא מרשה לעצמה לבחור גישה פילוסופית ולנטוש אותה או לדבוק בה לזמן מה - איך שלא יקרה היא מגבה את הבחירה בקריאת ספרים ועולמה הוא מעין ערימת ספרים ובני אדם התרחשויות ורגשות סותרים. יש שיקראו לה ניצן בשדה הספרות ויש שיראו בה וותיקה מה שלא יקרה היא נכונה להסתכל ולהיות מובטת, לעשן סיגריה עם עשן מסתלסל ולהיזכר בסופרות ובסופרים מזמן עבר יהיו פרוזאיקנים או משוררים תושבי שנות השבעים או רומא ויוון העתיקות ולמרות טווח קריאתה הרחב הדמויות הן תמיד עכשוויות. זוכרות את זוועות הזמנים שלנו ואת הנכויות את מועדוני הנפגעים ואת האינדיבידואלים ההרואיים. הדס מזרחי היא תופעה.     

אסכולת חיפה והצפון עידו מרכוס ורותם עמיצור במוזיאון הרצליה

 

טל סלוצקר

 

חווית העולם

אסכולת חיפה והצפון

 

שחר סיוון, בועז לוונטל, רותם צור, ועידו מרכוס

 

 

ציירים אלו התכנסו לא מזמן בתערוכתו של עידו מרכוס במוזיאון הרצליה. מה שמאחד אותם הוא חוויה פנומנולוגיה של העולם. חווית חיים של צפייה בעולם מתוכו ועשייה בו. קליטת העולם בקצות העצבים ועשייה בעולם שמורכב מצבע וחומר. חלקם, שחר סיוון ובועז לוונטל נודעים גם כאלו שיוצרים פסלים וחלקם רותם צור ועידו מרכוס כאלו שחווים בצבע באופן בלעדי יותר. והנה תערוכתו הנוכחית של עידו מרכוס במוזיאון הרצליה מזמנת מחשבה אודות מה מאחד קבוצה זאת שהתאחדה לדיון בתערוכה הנוכחית. חווית העולם באמצעים נוירופנומנולוגיים מספקת לציירים ולצופים חוויה חושית של העולם דרך הגוף החי והציורים עצמם מהווים מעין תזכורת למוות. צהוב שהוא הצבע הבולט בציורים שבתערוכה מזכיר את הצהוב שהוא הפיגמנט הבולט בעור שבגוף. וכמות הציורים מעידה שנעשתה הרבה תנועה חיה כדי ליצור אותם, הרבה תנועה בעולם של הגוף ושל העין הממוקמת בתוכו. רותם צור היא מודל בציורים ועידו מרכוס הצייר ושניהם יחד מתווכים אנרגיה חיה ומייצגים הפעם במוזיאון הרצליה את אסכולת הצפון. למרות התכחשותם של כל אלו עבודתם ממשיכה במידה מסויימת את עבודתו של יאן ראוכוורגר שמוצגת בסמוך כציורים שמייצגים תפישות נראות של העולם בצבע בהשפעת מסורות האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם. אחדות זו של חוויה והיעצרותה, של ציירים שמתקשרים ביניהם וקהל שבא לשמוע את התרשמותם, של תפישות חושיות ואובייקטים דוממים שמייצגים את התפישות האלו. מאפשרת לצופים ליהנות מאוסף של ציורים שהינם תזכורת לאירועים שקרו בנוכחות הצייר והמודל ומהציירים עצמם שמהווים אמנים חיים שמייצגים את תפישות האמנות שלהם. כל אלו יוצרים במדיום של צבע ומברשת ותופשים את משטחי הציור וחומרי הפיסול כמרחב לעשות בו, מעורבות כזו בעולם היא מעורבות שדורשת אנרגיה יצירתית. כזו שיש לעידו מרכוס ובו זמנית כזו שדוחה את המדיום השפתי. הציור נעשה לרוב בהיעדר שיחה והיעדר שיחות מעכב את מדיום השפה המתקשר באמצעות משפטים ומילים. כך הקשר בין נפש וגוף אינו הופך לנושר לשיחה וקשרם של הנפש והגוף לשפה או השפה בפני עצמה. לכן החוויה מעניינת יותר מכל ולכן בחינת שפת הדיבור והכתב אינם הנושא הראשי של אמנים אלו. מעורבותם המתמשכת בשדה האמנות דורשת תגובה ומספר האמנים הגדול שבצפון וכמותה הגדולה של היצירה מזמינים התייחסות רבה יותר כמחשבה. הציירים הם גם גוף שממשוטט בחיפה ובמרחבי הצפון. הם עדים לנופים ההרריים שאינם בהרצליה או בתל אביב. ציירים אלו נראים כצוות שתומכים זה בזה, כהתארגנות ליצירת אמנות. אם היו מנסחים מניפסטים, אם היו מדפיסים אותם, היה זה אוונט גארד של ממש. אבל עבודתם מהווה מעין אקספרסיוניזם שמתעקש להיתמך טקסטואלית באידיאולוגיות קודמות, זו האקספרסיוניסטית למשל. עבודתם מעלה באוב את שקרה קודם ובכל זאת יש ביטוי אינדיבידואלי בעבודתם. תפיסתם הפנומנולוגית ועבודתם החיה ממשיכים להוסיף יצירות ולהשתנות תוך שילוב ציור פיסול וחוויה ונסיעות בפנים הארץ תוך הצגת תערוכות יחיד וקבוצתיות ואורח חיים של ציירים שמערבים תחושת חיים של הגוף שאפשרית באמנות הפלסטית ובחירת אמנים נוספים אליהם הם מתייחסים או מתעלמים מהם. ציירים משנים קריירות של ציירים ונראה שציירים אלו משפיעים זה על זה בהתקדמותם בשדה האמנות וביחסם אליה ואל הסובבים אותה. הם כעין פסל חי קבוצתי שאיננו מפסיק להשתנות לתפוס ולהיתפס להפוך אחרים לאובייקטים ולהיהפך לאובייקטים על ידי אחרים ולהרגיש את ההוויה האמנותית במלואה. כוליות זו של תפישה הוויה ואמנות מהווים את מה שקודם למדע באופן חי ואת האובייקטים של מדע במלוא מורכבותו ואפשרויותיו.    

רועי צ'יקי ארד - התהוות קבוצה והתרחשות בשדה

טל סלוצקר

רועי צ'יקי ארד - התהוות קבוצה והתרחשות בשדה

אחד האירועים המשמעותיים ביותר בשירה העברית של שנות התשעים והאלפיים הוא כתב העת מעין וקבוצתו שפעלה סביב רועי צ'יקי ארד שהנהיג אותה בעוז ויצר בה התרחשויות עירוניות בכל הזדמנות כולל אירועים במזרקה בדיזנגוף במסעדות מזון מהיר כמו מקדונלדס בבתי קפה דוגמת הנסיך הקטן בימי פעילותו הספרותית בבנקים במועדונים ברים ובכלל כלל כתב העת האמיץ הקליל והשובב כל דבר שקשור בפופ פוליטיקה שמאלית מחאה פוליטית שירת אוונגרד תל אביבית והמצאות דוגמת חינמונים והברקות של צ'יקי שהיו אהובות על משוררי העיר ויוצרי הקולנוע בה על המוזיקאיות והדוגמניות וכל דבר שהפך את קבוצת השירה הזו לפרח שהפריח את העיר ושימח את ליבות המשוררים והנערים שזה עתה עברו לעיר. אנשים רבים עברו עיר כדי להתקרב עברו בתים בתוך העיר התרחקו מהוריהם שינו את אורח חייהם הגיעו לערבי שירה ומוזיקה חגגו ושמעו את רועי צ'יקי ארד מקריא את הינשוף את המחזה שכתב ואת וואן נוייאן מקריאה משיריה שיצאו בספרים שבהוצאתו לאור. אליו חבר בימים האמיצים מאוד יהושע סיימון שהיווה תמיכה עצומה בכל פעם ואיתו הקים את הוצאת שדוריאן שאיננה יותר ואף הופיע באירוויזיון עם להקת פינג פונג שהתגבשה כדי לשמח את המדינה בפופ טכנו. ביחד הם חקרו את ארצות ערב ונסעו בנגב נסיעות לצפון והתקוטטו עם משוררים התרגשו מיופי שירי הייקו וכתבו שירים יפניים בעברית שהיוו תקדים, הם צילמו סרטים דוקומנטריים והקריאו במועדון הגדה השמאלית שינו תספורות וחגגו את תרבות השמאל החופשי ואמנות החופש שסיפקה העיר ורחובותיה אנשיה ושאיפותיהם לחיים חופשיים. מעט מאוד כתבי עת אם בכלל הוציאו כמות כזאת של גליונות כולל מוספי קולנוע וטלוויזיה אמנות ואף הקמת גלריית החדש והרע והכול כמה שיותר קליל ובלי כובד בלי תכנים מכבידים והתפלספויות. הכל הגיע בכל פעם לחנויות ולקיוסקים בשקיות ניילון ובהפצה של בחורים צעירים שרצו מעין. כתב העת נקרא על שם בחורה ובכל פעם שהוזכר שמו עלתה התלהבות כללית ושימחה רצון לקחת חלק ולפרסם ונכונות נלהבת להשתתף באירועים הכפיים בבר חשוך מתחת לקרקע או בפעולת קונדס במרחב העירוני. בשלב מסויים היו חברים רק בני שלושים ועשרים ומאוחר יותר גם בני ארבעים עם שאיפה לשמור על גיל כמה שיותר צעיר של משתתפות ובגיבוי אהרון שבתאי שהיווה מעין דמות אב לכתב העת אותו הזין בכתיבה. בלי בדיחות לא היה כתב העת מעין מתקיים אפילו דקה אחת משום שהמשתתפים שמרו על אופטימיות, בלי רוח השטות והנעורים דבר לא היה קורה כמו שקרה. אם היתה נכנסת לחוברת טיפת כבדות אי אפשר היה לקפץ בריקודים אם לא היו מסביב לפחות מאה אנשים לא היתה זו מסיבה כה גדולה ומפוארת. מעין היה כתב העת המרכזי בספרות העברית ואבן שואבת למי שבאמת חי את החיים לא למי שמתיימר לחיות אותם, משקפי שמש וכובע מכנסיים צבעוניים וריקוד תוך הנפת רגליים חיבוקים ובמות עם ציוד הגברה וגיטרה חשמלית יעל בירנבאום שלוחצת על פדל ומחליפה אפקטים ובנות עם צבעים בשיער הכל בסגנון שמאפשר לנשום בתוך מציאות מעיקה וכבדה שבלי הסחות דעת לא ניתן לחיות אותה. אמנות קונצפטואלית בשערי הגיליונות ציורים ואמנות בוגרי בתי ספר לאמנות. שולחן בכניסה ועליו גליונות שירה וספרים במחיר עשרים שקלים בנות שבאות מכפר סבא והרבה שיחות סמול טוק. כתב העת מעין היה יותר מחוברת עם טקסט ותמונות הוא היה לאבן שואבת ולמרכזה של תרבות בזרימה והתגבשותה של תקופה נפלאה בשירה העברית שנתנה לכל המשתתפים חשק לבלות בערבים לדבר במיקרופון ולשבת בסוף הערב בבר.     

טקסט מול אמנות חזותית

הרב דוקטור טל סלוצקר

יחס האמנים לטקסט כטקסט

יחסם של האמנים בארץ לטקסט הוא שהטקסט חכם מהם, מפחיד ומפתה בעת ובעונה אחת. שהוא שייך למבינים ולא לאמנים. שהאמנים אינם יכולים או מסוגלים לשלוט בטקסט - עמדה ששמורה לכותבי הטקסטים. עמדה שגוייה זו של פגיעות משולבת בענווה כלפי אנשי הטקסט מוטעית מיסודה. אמנים בארץ הוציאו ספרים אם נחשוב על תומרקין או גרבוז רועי רוזן או לאחרונה יהושע פרונט ואלי אסף קובנר. עמדה זו של האמנים שספרים שנכתבו על ידי אמנים פחות טובים ונחותים מספרים שנכתבו על ידי אנשים שעסקו אך ורק בטקסט היא שגוייה מיסודה ומקורה בטעות וברגשי נחיתות בלתי מוצדקים. הטקסט עדיף על החזותי בארץ ועל אנשי האמנות להוכיח את עצמם בשדה הטקסטים. אין שדה של אוצרים כי אם שדה של פרוזאיקונים ומשוררים ואין בו נחיתות לאנשי הציור והפיסול האמנות הקונספטואלית ואמנות הוידאו. על האמנים להיאחז בפרסום כדי לשנות את המעמד הטקסטואלי של האמנים בשדה הספרות. אין בה ז׳אמר ספרים נחות על רעהו והאמנים יכולים לפרסם שירה פרוזה או פילוסופיה או כל מה שיחפצו. כל שדרוש הוא היכולת לכתוב והיכולת להוציא ספרים. לאמנים יתרון מעשי על פני הכותבים שאינם עוסקים באמנות ויש להם אינטרס לכבוש את המילה הכתובה כדי להוכיח עדיפות על האוצרים שהשתלטו על ספרות המוזיאונים. אין די בתמונות. יש לכתוב ולהפיץ. על המדיה הכתובה להתחזק בשדה האמנות ועל האמנים לפתח אמביציות כדי שהתחום יתפתח. במצב השורר בארץ עדיף לעסוק בטקסט על פני היצירה החזותית