כישלונה של יונה וולך

הרב דוקטור טל סלוצקר

כישלונה של יונה וולך

את המחזה שלה יונה וולך כתבה לבד והוא לא עלה במהלך חייה. אמש בפסטיבל תל אביב לשירה עלה המחזה לראשונה בפני קהל שנים רבות אחרי שנכתב. את פסטיבל תל אביב לשירה מנהלים עודד כרמלי ודוד נאו בוחבוט שהם עמיתים למקצוע ומצטיינים במילוי תפקידם. הפסטיבל עשיר בתכנים ומפגשים מעניין בכל שנה ומביא קהל רב. אפשר אף לומר שעודד כרמלי הוא מארגן אירועי השירה המוביל בתל אביב שמתמיד ומארגן תמיד אירועים חדשים ונלחם על מקומו במפת הפוליטיקה של השירה. למרות שהפסטיבל הוא אירוע נפלא שמביא את התחום הבודד הזה לידי מפגשים תדירים בזכות עודד כרמלי וכתב העת הבא להבה ביצוע הבכורה של המחזה מאכזב מינוס וכמובן שאין להאשים בכך את המארגנים המכובדים. הוא נפתח בדיאלוגים שקשה להבין את תוכנם משום שההגברה חלשה מדי ובתפאורה אפורה שאינה מעוררת את הדמיון ובגדול רובו של המחזה נועד לבני עשרה וחציו השני מתאים לבני העשרים ובהחלט אינו מזעזע או נותן תוכני מחשבה עמוקים לצופה הבגיר. המחזה שיצא לראשונה מן הארכיונים אל הקהל מביע באופן ישיר את קלות ושטיחות דעתה הפוליטית של יונה וולך שלא השכילה להבין את המדינה או את הפוליטיקה באופן מורכב וחוטא בביצוע חלש של השחקנים ובתפאורה פרוזאית ומשעממת שנקטעת על ידי שתי מסכות שמופיעות ונעלמות. השחקנים יכלו להדגיש את הביצוע שהיה לא מפותח מספיק וכל עניין הפרובוקציה הידוע של יונה וולך הלך לאיבוד. כמובן שהמחזה אינו פוגע בדת או בציבור הדתי וגם לא במוסר החילוני הדת שממעט להתבטא מפורשות בניסוחים יומיומיים. גם הקטע הידוע תותים מתוך המחזה שכבר הופיע בביוגרפיה של יגאל סרנה היה לא עוקצני מספיק ומה שניכר בגדול לאורך המחזה היה היחסים הסמי סאדו מאזוכיסטיים בין הדמויות ונשיותו של הגבר שלעתים היה מתחת לאישה ולפעמים מעליה. בשלב מסויים סיפר הגבר שכילד נאנס בידי אישה מודעות שצפה רק לאחרונה ואילו וולך כתבה על כך כבר מזמן. גם השיגעון בא לידי ביטוי בחוויות המוצגות והחלפת בגדים בין המינים שאסורה על פי השולחן ערוך ומצד שני מה ליונה וולך ולרבי יוסף קארו האדמו"ר הזקן החרדי או דמויות חרדים אחרות שאינן נתפשות כסמכות על ידי הציבור בכללו ונשארים דמויות מפתח בציבור הדתי. יונה וולך וודאי שלא התייחסה ישירות לדמויות כאלה ופעלה הרבה פעמים מתוך מניעים אישיים בלי עומק תודעתי שמאפיין למדנים, היא כתבה גם את מה שלא היה לה מושג בו ולא הבינה למשל שלל מונחים פסיכיאטריים שתקפים גם בפילוסופיה ועוד מני מורכבויות שלא הבינה. היא הבינה משהו מהחיים אבל לא תמיד זה מספיק. זה לא תמיד מספיק למי שרוצה להוסיף משהו לגוף הידע. כשרוצים להעמיק ביונה וולך מגלים גם את שטחיותה היחסית וזאת למרות שקראה הרבה והתחברה עם חכמי הדור הספרותי. המחזה הוא לא יותר מפליטה שטחית שאינה מגביהה ואינה מלמדת והיא יותר השתקפות של מאבק המינים בו גבר נשי תופס את האישה כמשעבדת ובשלב מסויים אומר השחקן על הבמה כל גבר שישכב איתך יהפוך מיד לעבד שלך אם זאת היתה באמת המגמה בין יונה וולך לתדיאוש לא פלא שעזב ושהקשר נגמר תוך זמן כה קצר. הדמויות נכנסות זו בזו ונאבקות על כח ביחסים ועל שליטה ודומיננטיות היכן שלא ברור מה טיב היחסים מעבר לארוטיקה ושיעבוד ליצר ולזרימת הארוס בין המינים. אם זאת כל התרומה של יונה וולך למחזאות בארץ אז מדובר בשום דבר ואם היתה כותבת עוד מחזות וודאי היתה מתקדמת הלאה מנקודת פתיחה לא מרשימה זו ממנה התחילה.  

הים הכספי

הים הכספי

הוא מכשיל אותך בתרגילים שבאמתחתו

יובל הוא מה שמתנגן ואסור לגעת 

מבקש סליחה אומר שלא מתאים עכשיו ושלא הזמן

השיר ספוג בכאב

מבקש מוצא אל הים הכספי

אם תשאל הוא שוב יענה יקשיב אבל יגיד לא מתאים.

כמה פעמים הזמינו אותך לשם – ולא הגעת

המדרשה שוב פעם אל מדרסה

יאיר גרבוז כבר לא רלוונטי ההוא כבר חלש אל תעשה לי בחילה

יש בו את כל מה שאפשר לבקש מאדם

אבל הוא איננו מכיר בערכך

רועי כספי ויובל בראל בעלמא בית לתרבות עברית

הרב דוקטור טל סלוצקר

PhD MD

רועי כספי ויובל בראל בעלמא בית לתרבות עברית

היום התקיים בעלמא בית לתרבות עברית דיון נפלא בהשתתפות המשורר רועי כספי והצייר יובל בראל, שניהם דיברו על מלאכים ועל ביטויי המלאך בספרות ובדת. שניהם היו רהוטים למרות מספר סימני שאלה שהעלתה השיחה. במפגש היתה נוכחה גם מעין סופי ויסטאוב חברת קבוצת 'הם' שהתפרקה מלפני כמה שנים שבאה לבקר לרגע בארץ מלונדון והיו כמובן צופים רבין נוספים ביניהם דוקטור גרמי פוגל שמלמד יהדות באוניברסיטת תל אביב. במפגש בלט בין השניים רועי ששלט על צידו המילולי רעיוני של הדיון וניכר היה שהשליטה שלו בדיבור ובקריאת הטקסטים גדולה יותר. צידו הרעיוני של הדיון היה בולט ביחס לצד החזותי שניכר בציור אחד של רובנס ובציור אחד של פול קלה שהיו לדומיננטיים בדיון. נראה היה שהדיון מסווה מאבק כוחות שאינו ניכר על פני השטח באמנות ובספרות בארץ וקשור למאבקי כח שניכרים גם בין דוקטורים לפציינטים וגם בין אנשי טקסט לצד החזותי. העדפתו של יובל בראל את הצד החזותי על הטקסטואלי בא לידי ביטוי בחסר טקסטואלי שמאפיין את רוב הציירים כולל את הטובים שביניהם. מהות הדיון באמנות נשארת שטחית ביחס לדיון הטקסטואלי שמאריך משפטים משנה את טון הדיבור לדיבור מנוסח יותר ביחס לדיבור הציורי הבטוח בעצמו וגם ביחס לדיון הפסיכואנליטי פסיכיאטרי שעשירים יותר בנגיעה בחיים שהציור והספרות אינן מאפשרות לעצמן. גם העיסוק בפילוסופיה מרחיק במידה מסוימת מהחיים ואילו רק עיסוק הרפואה בחיים ובמוות משנה את יחסי הכוחות בין מנתח למנותח רופא ופציינט וחי ומת. עיסוקן של האמנויות כיום הוא אך ורק בחלק החי של החיים תוך כמובן מתן מקום נפרד לעבודתו של גיל יפמן שגם ניתח מתים ולקח את המוות בחשבון בעבודתו. החומר החי של הצבע מת במהלך הציור או לאחריו בתהליך התייבשותו וחומרי הספרות של הדפים והדיו וגם המסכים למען האמת מתים ביחס לגוף האנושי הרך והקשה ומלא והמרוקן המתרוקן ובכל גרסאותיו. הציור והספרות משולות לציפורניים ולשיער של הגוף והדפים והבדים של הציור והספרות משולים לעור. כל אלו רק מטאפורות ביחס לטבע החי באמת ולגוף האדם כחלק ממנו. על כן האסתטיקה עוסקת באמנות ואילו האדם החי בטבע עצמו. על הדוברים רועי כספי ויובל בראל להתקרב ולהתערבב להחליף ציור בטקסט ולשלב טקסטים בציורים ובדיבור כדי להבין זה את זה. ואילו בחינת התיאוריה והפילוסופיה יאפשרו ליובל בראל להרחיב את השיח שהוא דובר ברוחב היריעה. כל זאת תוך בחינת הדברים מנקודת מבט של אדם כותב ופחות מנקודת מבטו של אדם עושה מה שנכון גם הוא הוא שהחליפו הדוברים ביניהם את גרסתם לעיסוק במבט עיוור למבט רואה במהלך הדיון, דבר שנותן יותר דגש על כך שחזות הדברים מתאפשרת ומתרחבת מעבר לעניין הקודם שיכול לבוא לידי ביטוי גם בהתעלמות מוחלטת מהצד החזותי בערב שהיה מוקדש לצד הנראה של כל העניין, השניים יכולים להוציא אולי פרסום משותף כחוברת או כנספח בכתב עת ספרותי ויואילו אם יכתבו טקסט משותף שיכול להיות גם מחולק למשתתפים בערבי הדיון. נוכחותו של דוקטור ג'רמי פוגל היתה מורגשת אך הוא בעיקר שתק. היה לו איזה עניין והוא יצא. וכך נשארו המתדיינים בדיון שנוכח בו פחות משורר ואולי פחות בעל ברית טקסטואלי. לכל העניין יש גם משמעות מעצם העניין שהדיון מתקיים במבנה שעצם ייעודו הוא דיון בטקסטים ובחדר היתה גם ספריית טקסטים עשירה. יותר דיונים כאלו יכולים לפתח את הקשרים בין טקסט לציור ולהביא את המשתתפים למסקנות חדשות שטרם היו בעבר בין אם תוך שימוש בטקסט בסיס ובין אם חיבור כאלה כתוצאה מהמפגש, אבל כל זה כמובן בתקופה בה הקשרים האלו הולכים ומתנתקים ואולי הדיון נותן תקווה שהנה קשרים חדשים מתפתלים ומובילים את הדיון בארץ למחוזות שמעבר לאקדמיה והיישר לתוך השטח הספרותי בתל אביב שהומה אנשי טקסט וציורים.

טל סלוצקר א.ב. דן

טל סלוצקר

א.ב. דן

יש מוזיקאי בתל אביב שתמיד מחובר לאירועי שירה ומסתובב עם הגיטרה בכל העיר. הוא אומר שהנוער על גראס ומושפע ממוזיקה ספרדית קלאסית ולטינית. הוא דובר את שפת המוזיקה באופן יומיומי וחי את חייה של העיר תל אביב. מספר פעמים פרסם שירים כתובים בלשון השירה והוא מתייר את העיר ומחפש את הבחורות. הוא זה שמעיר את העיר הזאת מתרדמתה בכל לילה וחורש מועדונים, מביא את הנוער למצב הקשבה וזוכר את ימיה הראשונים של העיר למרות שגדל בדור שנות התשעים. יש בו את מה שהעיר צריכה ומייחלת לעצמה – אצבעות זריזות וגיטרה אקוסטית עם נשמה. בפלורנטין הוא מרגיש בביתו והעיר מזמינה אותו כל פעם להלחין. הוא מחפש את הרוחניות של נשמת אפו של הים וכולל בתוכו את רגישות העיר למאפייניה המזרח תיכוניים. זהו א.ב. דן שיושב בקפה הנסיך הקטן שותה כוס קפה ומביא את התרגשות העצים לתוך בית הקפה בצבעים ירוק וחום. יש אותו בכמה צורות, בשיער ארוך ובשיער קצר. ותמיד זו אותה הגרסה. הוא תמיד רוצה להיות מוקף במוזיקאים אך מוצא את עצמו לרוב סולו, הוא מוזיקאי סולן בעולם של תזמורות. בכל פעם שהוא מביא את הצלילים למאזיניו הם יודעים שחלק מתוכנן וחלק מקרה. בכל זאת הכל מזמין שוב לעוד ערב ויש מעריצים קבועים. הוא מחובר למדיה ויודע שמבחינתו שירים מולחנים הם יותר זכירים. הבחנה נכונה ובלתי מעורערת מבחינת המאזינים שתמיד רוצים לשמוע את קול המוזיקה שמתנגנת לקולות הקהל המתלחש. הקהל של א.ב. דן מתלחש על דברים בלתי ברורים. מה שחשוב שישמע חשוב שגם יהיה נכון וזכיר ותרועות הקהל תמיד נעימות למוזיקאי הנודד בין בתי הקפה של העיר. הוא מתייר ממקום לנקודה נוספת עם הבגאז' של הרעשים של עיר שתמיד מוכנה לספוג עוד ביקורת, עליו לזכור כפי שנכון שיבוא שוב לעוד מפגש עם מה שה שיפה ליהודים נגיד גיטרה. הוא מכיר בכך שהיקום מזמן לנו את מה שנכון מבחינת המתמטיקה של המוזיקה שמכילה טונים וחצאים רבעים ושמיניות הכל מתחלק לתיבות ולמסמכים מוזיקליים בארכיון של איש שממשיך לכתוב. בכל פעם מופיע שוב אותו הקול אותם המבטים המשתאים של חברים שרוצים לשמוע עוד מהמלחין להאזין לנגינותיו שעוברות את הוראתו בדרום העיר. על כל מרחבי הזמן של תל אביב משתרעת מנגינה ארוכה היא חייו של מי שהעיר מכתיבה את קצב חייו והוא מכתיב לה בחזרה את המקצב בנקישות על עץ שהוא מבנה גופו של המוזיקאי שמהווה תיבת תהודה. הוא מבין שהחיים הם חומר ליצירתו ושהזמן מהווה דבר מתמשך שנקישות מחלקות אותו לפרקי זמן, הוא מביא את הקהל לנקישות אצבעות, לדפדוף במכנסיים לתחושת משב רוח קלה. הוא זה שזוכר את הזמן שמגיע מאחורי התופעות את המילים שנאמרות בין אדם לחברו ואת כל מה שמביא עמו עוד רעיונות.

בנוגע לספרות

היהדות והיהודים

מטבע הדברים חלק מהיהודים חילוניים וחלקם דתיים. לכל צד דרישות ומוקדי עניין. הדת של היהודים החילוניים היא דת העבודה ואילו דתם של היהודים הדתיים היא דת ישראל. לכל אחד מהצדדים דרישות משלו. היהודים הדתיים מעוניינים בהלכות ומצוות ואילו היהודים החילונים רוצים חופש ופלורליזם. כל אחד מהצדדים מתעניין במה שמעסיק אותו ומהווה מוקד לאורך חייו והאידיאל עמו הוא חי. כל היהודים שחיים אורח ליים דתי פחות או יותר חיים את מה שאפשר לכנות אידאולוגיה דתית ואילו בקרב החילונים חלק חיים עם אידאולוגיה יוצאת דופן ורובם פשוט חיים את הקפיטליזם המאוחר על מוקדי הקניות וההנאה שהוא מספק. אנו חיים בזמנים בהם יהודים טועמים מסוגים שונים של יהדות וחלקם מחליפים צד ועוברים מאורח חיים דתי לחילוני ולהיפך. אין בכך איבוד מוחלט של היהדות אלא הזדמנות לטעום צד נוסף שלה ואפילו בתוך העולם הדתי או החילוני יש צדדים ודרכים שונות לחיות את החיים וגם לחשוב ולברוקולי את המבורג והבלתי מבורר. לישראלי בימינו אינספור אפשרויות לחיות וליהנות מהחיים. לדבוק בדרך חיים ולסטות ממנה לעבר חדשה ומעט מאוד יכולים לעצור מהלך כזה בקרב מי שנחוש בליבו. הספרות העברית עצמה מהווה דרך אלטרנטיבית וישראלית להבין את היהדות ולחיות אותה מתוך קריאה וכתיבה של טקסטים. הפילוסופיה נותנת פן נוסף. אין לנו אלא להודות על האושר הנפלא שמהלך בתוכנו כחברה שמאפשרת נתיבים כה רבים ללימוד והשכלה. אם ירצה אדם לדעת את מה שהיה רע במיוחד בנכר, בארצות אירופה יתקשה למצוא אותו. היהודי העכשווי שחי בארץ אינו חשוף להשפעתם הישירה והאישית של גורמים אנטישמיים והוא חופשי לחיות בזהותו תוך השפעה פנימית של היהדות ללא התערבות גורמים אירופאיים שאינם אוהדי ישראל. גם מבחר הספרים בנושא יהדות פתוח בפני כל אחד ואף בערים הליברליות ביותר בארץ כמו תל אביב ישנם מרכזי לימוד יהדות בהם יוכל למצוא התלמיד את מקומו. ימים מבורכים

לרגעים

תלמידי חכמים

תולדות האכזריות

אכזריות היא דבר נפוץ במשפחות בקבוצות משוררים

הם חושבים שאינם מבינים ביהדות, למרות שזה בעברית

אנשים רעים, מה לעשות. לכן עדיף להיות לבד – או לפקח ולהעניש

יש להם חסר בידע האם הם ישלימו? לא יודע.

הם הבינו שאינם מבינים, משוררים יכולים להיות חבורה של אנטישמים.

מי מחץ מי גנב מי לקח

אם אינך יודע מה עשו בבית הכנסת אינך מבין את אבות ישורון

קח לך הבא להבה אין שם יהדות לפי התנ"ך

גם אין שם תלמוד וגמרה ואין שם מלחמה במין הנגדי שאינו יודע מספיק הלכה

קח לך גם כמה כדורים זה טוב למי שאינו מבין תזכור שיש שם בר ואין כבוד או ידע בשירה

שהאבות שיחררו אותם ושאינך הבה להבא, יש לך זמן להבין שאינך מבין שהם טוב הם לא יבינו

אם הם אינם מבינים הם כבר לא יבינו אבל לך ליטאי

מחיקת זכרונות עם פסל של נועם בן משה

מי שרב מאוהב

יהדות

הרב דוקטור טל סלוצקר

P.H.D. M.D.

בנייר זה אגש שלא כמנהגי לעניין קצת יוצא דופן ופרטי למדי. מדובר בקשר אישי שלי ליהדות במובן הדתי. למרות שבאתי מבית חילוני מצאתי את עצמי ברבנות עיר בתל אביב והתקבלתי כרב עיר גם בהרצליה. אם אני עושה משהו עם זה. פחות ממה שעשו רבנים ידועים שיושבים בתפקיד הרב מדי יום בבית כנסת בישיבה בבית דין רבני או מתחת לחופה וכהנה מעמדים. למרות שעברתי הסמכה לרבנות אין לי נוכחות יומיומית בתפקיד הרב יש נסתר אבל מבחינה ציבורית לא לקחתי על עצמי את תפקיד הרב באופן רשמי בשלב זה אלא ככינוי ספרותי ואף כתבתי הרב של האינטלקטואלים

חברי המשוררים קוראים לי הרב ואף הייתי רב בית כנסת מספר פעמים. לכל אורך הדרך הייתי יהודי ונראה לי שיהודים רבים אינם מדברים מנקודת מבטם כיהודים באופן מודע לעצמו וחבל שכך. מדובר בעניין דתי, בעניין לאומי, בעניין בעל משמעויות רבות שמשתנות מזרם לזרם ובין שעות היום וחודשי השנה. רוב חברי חילונים ולחלקם עניין ביהדות מכל מיני סוגי השקפות. אנשים שונים וטעמיהם השונים ואני מצאתי את עצמי בזרם החרדי ליטאי ובזרם החסידי 

אינני מציע לאף אדם לאבד את זהותו הראשונית ויש שאנשים עוברים תהפוכה ועוברים מחילוניות גמורה לאורך חיים חרדי מלא בבת אחת ונשארים בצד של החברה שלא היו בו מילדות. אני מצאתי את עצמי חי בצד החילוני של החברה עם נגיעה לדת ונוכחות מסוימת שאינה מוכרת ברמת הפרסומים שלי עד כה בצד הדתי של החיים. נתתי לקוראים בספרי השירה שלי להבין שיש לספרות שאני כותב נגיעה לדת בתכנים שהספרים מציגים בפני הקורא. ברצוני לתת לקורא לחוש מעט ממה שחשתי ברגעים של התקרבות לבריאה ושל מודעות לנסתר. אין עלינו לפחד מהבעת טון דתי בספרות שלנו. מי שכותב שירים ומי שכותב פרוזה או כל סוגה נוספת 

מה גם שנושא הדת רלוונטי לספרי הפילוסופיה ולדיון הפילוסופי כולו משום שאנו מדברים כיהודים ומשום שמסורת  המחשבה היהודית רלוונטית לאופן חשיבתנו. עלינו להבין את הדת ולהתקרב לאופן חשיבה דתי ואין הדבר אומר לוותר על אורח חשיבה חילוני אלא מדובר על חשיבה דרך מי שאנחנו בעומק הזהות. בכל עיר בארץ ישנן תנועות דתיות וייתכן שתל אביב איננה מקום התפתחות אידיאלי ליהודי ליטאי אך מצד שני החסידות אינה דווקא משנית לאורח החשיבה הליטאי. ולו משום שנשארת לנו מודעות גדולה לאופני חשיבה נסתרים שאינם כה בולטים בליטאות דוגמת קבלת בעל התניא והאדמו"ר הזקן מזרם חב"ד שיחות הרב, וקריאת התלמוד האופיינית לזרם חב"ד שכוללת גם יחס לשולחן ערוך ולסיפורי חסידות. מי שחושב שכל נושא היהדות כדת אינו רלוונטי לתחושותיו ולאופי הידע שהוא מטפח ייתכן שפוסט זה אינו רלוונטי להבנתו. לפי תפיסתי על כל יהודי שמכבד את עצמו לדעת מעניינים אלה לפי הזרם שקרוב אליו ולתפוס עם הזרם כמה ענפים ואולי הלכות ואורח חיים אם ירצה בכך וכמובן שאינו חייב. העיקר להתנסות ולהבין. שירת זמננו רלוונטית ליהדות הדתית ואנשים דתיים מראים כבוד אליה וגם מביאים עניין ומרגישים מכובדים

יש לי תחושה אמיתית שהבנת צידם הדתי של החיים הוא חלק מהיות האדם היהודי אדם שלם מודע לקיומו ואם אין לדברים האמורים נגיעה לכל תחומי החיים כולל לצד האמנותי הדת הכזיבה מלהיות רלוונטית לכל תחום. על כל אדם מוטלת אחריות להתקרבותו ולאופן הבנתו את הדת במסגרת האמצעים שניתנו. אם מדובר בתל אביב בה הדת רחוקה ממציאות היומיום ואם מדובר בבני ברק או בירושלים בה אחיזת הדת בחיים היומיומיים כללית יותר לדת יש מה לומר לאדם בחיי היומיום ועליו  מוטלת הבשורה וכל מי שחושב שיחויב ושיגררוהו בכח טועה הוא טעות. לכולם אני מאחל קירבה רוחנית למה שאמיתי ואת ההבנה שמעבר לפוליטי נמצא הפרטי ושניהם רלוונטיים לחיינו 

יש בו משהו

הכל מונח במקום

רציתי קפה

אני בעד

אני בעד ספרות שנובעת מהיומיום ובעד ספרות שנובעת עמוק מהידע והמרגש. בעד ספרות שמתחברת לנושאי העניין שלנו ובעד ספרות שמבטאת את מקורות החוויה העמוקים ביותר שלנו. חלקה נובעת מעשייה פרקטית ובחלקה אין שום היבט פרקטי, כזאת שחיה בשלום עם הווה דיגיטלי ושאינה שואפת לחזור לעבר שקודם להמצאות טכנולוגיות עכשוויות. אחת שנותנת דרור למחשבותינו ולתפישתנו אותה כנובעת ממעמקי נפש וגם כזאת שנותנת דרור לשטחיות ולמאפיינים צורניים שמרכיב הידע בהם שטחי, וזאת בלי לבטל את זאת שבה מרכיב צורני הדוק נותן דרור למעמקי התוכן והוויתור הנפש

אני בעד ספרות שמדברת אותנו ובעדנו כשאנו מדברים את עצמנו. אבל אין זה אומר שאני נגד המסגרות האדם בתוך עצמו. לעתים עלינו לשמור את המחשבות בתוך הראש ולתת להן זמן להבשיל ולהתפתח. אני בעד טקסט משום שהוא מהנה, משום שנוא מפתח מחשבה ודיבור ומשום שהוא נותן דרור למחשבת השפה בין אם היא בלתי פונקציונלית ובין אם היא פונקציה של מוקד עניין שמחוץ לטקסט. בעד טקסטים שמבטאים את אהבתנו לשפה וכאלו שמבטאים התפתחויות טקסטואליות חדשות, בין אם הן מגיעות משפה מדוברת או כתובה. משום שהשפה היא גוף ששועט קדימה או מתקדם בעצלתיים, היא נושא לדיון ולעריכה, לפרסום ולשמירה לפרט. היא מפה שמובילה אותנו בתוך העולם והיא דרך משלנו לחוש את העיר והמדינה, את העם ואת האמנות, את הפוליטיקה ואת חיי הנפש. היא לעתים מרכיב בלתי נראה ולפעמים מרכיב שנראה מעט

אני בעד ספרות שנחשבת יותר מאמנות במדינה שמעדיפה את הרכיב הטקסטואלי על החזותי. בעד כזו שמפרשת ומספרת, שרה ואינה חורזת יותר מדי. בעד כזו שמציגה את עצמה כאישה יפה או כגבר חושב. כזו שמסתכלת על השמיים ועל הצבע שלהם שוב, שפה שמתפעלת מהעולם. שפה חילונית ודתית שפת יומיום ושפת קודש. בעד שפה לתפילה ושפה לעשיית צרכים. ובעד שפה שנלחשת או נצעקת נוצקת או נלושה. בעד שפה שהיא עצמה בונה מבנה ובעד שפה שלעולם אינה מוותרת בין אם היא קיימת כאפשרות או כמימושה. בעד שפה שמונחת על מדף או כזו שמופיעה על שלט

אני בעד מצב בו אנשים עושים שימושים מעניינים בשפתם בלי לבלבל את עצמם לגבי צורכי השעה שמפריעים להם לחשוב את השפה ולתכנן בה מהלכים. אני בעד שפה מתוכננת וגם בעד כזו שנפלטת בטעות, בעד כזו שמבקשת מפלט היכן שמכבדים אותה ובעד כזו שחיה ברחוב. בעד שפה אקדמית ונגד הפקרת השפה בידיהם של הבלתי אחראיים שאינם לוקחים את השפה לידיהם כדי להשאיר בה ובאמצעותה סימנים ומעשים

לאחרונה

מחשב נייד מאיר את חלל החדר

מה שהזמנים ישלימו

הכל

משהו קרה בעבר

כל אותם ציירים שנתקעו בציור שלהם

הנה רגע אחד אור וחושך

מצב התרבות בארץ

בארץ התרבות אינה נחשבת לדבר מרכזי ואפשר להרגיש בכך בכל תחומי התרבות. תקציבים נמוכים במדעי הרוח והאמנויות, מעט מאוד יצירות אמנות בעיר ביום יום, וכמובן זלזול כללי באמנים ובאמנות העברית. נראה שקיומם של האמנים עומד בסתירה למוסדות שונים כמו היהדות הדתית, המלחמה שנמשכת כל הזמן והמתיחות עם הערבים, האופן בו מתנהלת מערכת החינוך, ועדיפויות הצבא. נדרשת מהאמנים אמונה גבוהה באמנות וביכולותיה, יכולת ריכוז בתקופות של משבר, וגם מציאת בעלי ברית לעבוד אתם. האמנות דורשת תפקוד חברתי מסוים כדי שתגיע ליותר אנשים בין אם מדובר בהוצאת ספרים או ציור, פיסול או מוזיקה, תאטרון קולנוע או מחול. כמו כן משיכת הקהל לנושאי האמנות עצמם עשויה לעמוד בעירבון מוגבל, מסורת העם היהודי אינה עשירה מספיק במקורות חזותיים ואסתטיים בפילוסופיה שאינה עוסקת בדת ומעולם לא הציבה את האמנות במרכז העניין. לטוב או לרע אנו בני מיעוט אמנותי שאינו בולט בעולם ולא נראה שנעמוד במרכז העולם מבחינת תשומת לב אמנותית בתקופת חיינו. חיינו דורשים אמנות אך הם גם דורשים מאתנו להתאזר בסבלנות ולתת תשומת לב וזמן לתהליכים אמנותיים ופילוסופיים. 

בתקופה שבה הכל חולף במהירות אנו הכותבים והאמנים נדרשים לתת זמן לדברים, להניח להם לפעמים ובו זמנית להתמיד ולהשקיע את עצמנו ואת מטעננו התרבותי במדיום ובתכנים שמתווספים אליו. למרות שתרבותנו קיימת בזכות עצמה אנו נושאים עינינו לארצות הברית ולאירופה ואולי טרם השלמנו עם היותנו עם שמתקיים במזרח התיכון הרחק מארצות הברית וקרוב לתרבויות ערב שמקיפות אותנו ומשפיעות על התרבות בארץ. תרבות ערב נמצאת בפיגור אחרי המערב כבר שנים רבות והיא איסלמיסטית ומיליטריסטית אלימה ושואפת להשמיד את ישראל ואנו נדרשים לפייס אותה ובו זמנית לשמור על ביטחוננו ומקומנו על אדמת ישראל. כל ניסיונותינו להיטמע בין ארצות ערב נכשלו עד כה ובמקום שלום קיבלנו עויינות משכנינו הערבים. אנו נדרשים לפקוח עיניים ולהפגין ערנות אך גם במצב זה ניתן להפיק מחשבה ואמנות מהמצב אפילו אם הוא אינו אידיאלי. 

אמנותנו וגם מחשבתנו נדרשות להציע פתרונות למצב ולהתפתח עם הזמנים ובהתאם למאורעות, על כל הוגה ויוצר להגיב למצב בדרך כלשהי ולפתוח את עיניו ואוזניו למציאות הזמן הזה ולתנאים שבעכשיו ולגלות בהם את הזמני ואת העל זמני ולברור למה ברצונו להתייחס. את עבודת הסטודיו העיוורת יש להחליף בתשומת לב לתנאי הזמן ולמעמד המדיום בשדה האמנות. על האמן להיות ערני ולבחור במדיום שמתאים להבעת דעותיו ולראות במצבו חומר ליצירת עוד אמנות ומחשבה. אין להפריד את החזותי מהטקסטואלי שכה חשוב להבעת מחשבות בעמקות. ולא מספיק לכתוב. על הכותב לפרסם את דבריו שייוודעו ברבים ועל היוצר במדיה חזותית לחשוף את עבודותיו לציבור כדי שיהיה שדה האמנות מיודע בעבודתו. אין להשאיר את הכל פרטי לחלוטין על היוצר לחשוף את עצמו ואת דעותיו כדי שיעברו תהליכים בתיאום עם סביבתו. גם מחשבות הן חומר מתעצב ומתפתח בוודאי ולכן על החושב אותן לחשוף אותן ולפתח את הופעתן ותוכנן בעוד שלב אם הדבר בא לידי אפשרות. בתקופתנו כל אדם יכול להביע את עצמו דרך האינטרנט בנוסף לדפוס. 

לכן אם נוצר פסק זמן בעבודת הדפוס עליו להשקיע בפרסום דעותיו דרך האינטרנט ולהזכיר לעולם את תוכן מחשבתו ולעדכן את מכריו בהתפתחותה. ייתכן שאלו נשמעים כדברים טריוויאליים אך ישנם אמנים רבים שאינם מפרסמים את תוכן מחשבתם ומגבילים את עבודתם להתייחסות למדיום בו הם רואים כלי להבעת מספר מוגבל של רעיונות ביניהם תפישת המציאות, היפה, והציור כשלעצמו וישנם אמנים במדיות נוספות שמגבילים את עצמם הגבלה מוגזמת. עלינו לפרוץ מחסום זה ולהופיע כולנו כאמנים שמבטאים מחשבה בתחומים שמעסיקים את כולם ובתחומים רבים ככל האפשר. 

מפוליטיקה ועד שינה וחלומות, מאהבה ועד מצב המדינה, משיגעון ועד חוויותינו היומיומיות. זוהי קריאה להתרחבות ולחשיפת מחשבות. ליציאה ממגבלותיה של האמנות לרוחב מחשבה שמאפשר הטקסט ובו זמנית לאופייה המופשט של המוזיקה. עלינו לחבק את ההוויה, לאתר אותה במציאות חיינו ולתרגמה לטקסט ולתמונות, לפסלים ולווידאו. על חיינו לבוא לידי ביטוי אך גם לפנטזיה ולדמיון. לדיאלוגים יש מקום בחיינו מעבר לשתיקת הלבד של היוצר, חיינו מאפשרים אמנות והגשמתה ביחד עם הגשמת מחשבתנו בדרכי דיבור כתיבה ומחקר היא דרך קיום אלטרנטיבית לקיום הדתי. אל לנו להתעלם מהחדשות משום שהן חלק בלתי נפרד מהבנתנו את הפוליטיקה, אל לנו להפריד עצמנו מספרות, היא דרכנו לחשוב עוד ולארגם את מחשבתנו באמצעים אסתטיים, אל לנו להפריד עצמנו מחומר ומטכנולוגיה, אלו הן שתי דרכים במציאות שלנו שמבליטה את הטכנולוגי על חשבון החומר ואל לנו למנוע מעצמנו דרכי פעולה טכנולוגיות משום שלעתים מכונה יכולה לחסוך לנו זמן פעולה ולהשאיר יותר זמן למחשבה. 

יש לנו עוד דרך ארוכה בגיבוש התרבות בארץ אבל קיומן בן מאה השנים בערך של הפילוסופיה והאמנות בארץ מאפשרים לנו להביט אחורה ולשקול את מהלך הדברים ביחד עם מהלך הדברים הפוליטי. חשוב לזכור שעלינו ליידע את עצמנו במה שעכשווי כדי להתאים את עצמנו לתקופה ממנה אנו שואבים חומרי יצירה ומחשבה. לפני כמה מאות שנים הפסיכואנליזה לא התקיימה וכיום היא קיימת ומציעה לנו דרכי חשיבה. הפילוסופיה התפתחה ומציגה דרכי מחשבה חדשות וספרות ענפה שאפשר להעמיק בה וגם התקשורת התפתחה התפתחות פלאים בעשרים השנים האחרונות, במקום להתאבל על האמנות עלינו להתאים את עצמנו לרוח התקופה בה אנו לוקחים חלק, זהו זמננו ובו אנו יוצרים את יצירת הזמן. בכל רגע הדברים עשויים להציע הצעות חדשות ובזמן פעולה אנו ערים להצעות שנקלטו. 

זמן לכל דבר ועת לכל חפץ וזהו הזמן שלנו להפציע ולהרעיש בכח מחשבתנו ופעולתנו בצורות. אנו עצמאיים ופעולתנו אינה תלויה במימון ממשלתי. זוהי הסיבה שבזמן שניתנת לנו כה מעט תשומת לב אנו ממשיכים להגות וליצור, לפרסם ולהציג ולהנכיח את תוכן המחשבה בעולם שאיננו כל כך מתגמל לרבים. יש לנו זכות לחיים ויש לנו גם זכות לפרסם תכנים שאינם עולים בקנה אחד עם דעת הכלל. לכן אינדיבידואליזם הוא אופן הקיום שדומיננטי בחיינו. בגלל שהוגים ויוצרים אמתיים מתרחקים מהעדר ומתכנסים בתוך עצמם כדי לחשוב וליצור. בגלל שכח היצירה של האמן היחיד מאפשר יצירת עולם. בגלל שבפילוסופיה מתבטאת מחשבת היחיד בחברה שקוראת למחשבת עדר קולקטיבית ומשטחת. 

ישראל מתקדמת עם הזמן גם בתחום החלל. גם התקדמות זו מהווה נושא רלוונטי ליצירתיות וזכותנו להתייחס אליה בכל תחום. לחשיבה שמערבת תחומים יש את התכונה של רלוונטיות לאנשים רבים יותר ויש לה יותר רגעי רלוונטיות מחשיבתו של אדם שמתייחס אך ורק לתחום אחד. אחד מיתרונותיה של הפוליטיקה כתחום הוא השפעתה על כל תחומי החיים. מכאן נובע כוחה כיוצרת וכהורסת. כנותנת יתרון למגזרים וכמפחיתת ערכם של אחרים. הפוליטיקה בארצנו נשלטת שנים רבות על ידי על ידי הימין והוא אינו תומך בהתפתחות רוחנית בארץ. השמאל נמצא בהתדרדרות ואתו התדרדרות האמנות בארץ לאמנות כמייצגת מגזר על חשבון איכויות אמנותיות ויש לכך ביטוי מובהק בתרבות הפופולארית. 

תרבות גבוהה ותרבות פופולארית היו בשני צדדיו של מתרס כבר לפני עשרות שנים וכיום ביטוייה של התרבות הגבוהה באמצעי התקשורת מוגבל יחסית לזה של התרבות הפופולארית. מצב זה מהווה קונטרסט לשנות השישים והשבעים בהן היה מקום לשירה בטלוויזיה והייתה נוכחות בולטת יותר לתרבות איכותית. אך האינטרנט מאפשר לנו להמשיך להתעדכן גם בתרבות גבוהה שאינה נפקרת גם מקיום בשטח במדינת תל אביב.         

מה הייתה מטרת הבלוג ומה כיוונו בהווה

בלוג זה הוקם במטרה לשרת את תפישות השירה של קבוצת הם שהקמתי שהתקיימה במשך כמה שנים. מאז הקבוצה התפרקה ונאלצתי למחוק את תוכן הקבוצה, לכן הוא יהיה בית יעודי לשירה שמעניינת אותי ושמעסיקה אותי, לתפישות השירה שלי ולשירה שלי וכמובן הוא קיים להנאתכם וכדי שתוכלו להתעדכן ולקרוא. בחרתי היום לכתוב את הפוסט כדי שיהווה איזה סיפתח לתכנים של הקבוצה. הקמתי הוצאת ספרים בשם תל אביב כדי לקדם כתיבה שנכונה לזמננו ועם זאת זוכרת את עברה של השירה העברית. עם זאת טרם מצאתי תקציבים כלשהם כדי לפרסם את ספרי ההוצאה בפורמטים שרציתי ולכן כרגע היא קיימת כפרויקט ניסיוני שהתקדמותו תלויה בגורמים רבים ויש לה זמן רב כדי להביע את כוונותיה בדפוס, הרי בניגוד לקבוצת אמנים אין סיבה לפרק הוצאה לאור מה גם שהיא איננה מבוססת על אינטראקציה רבת משתתפים כמו קבוצת אמנים שבלעדיה אינה יכולה להתקיים. בינתיים הוצאת תל אביב לאור קיימת בעיקר כרעיון וככל רעיון שמתקיים לאורך זמן ארוך היא ממשיכה לצבור נפח כרעיון.