טל סלוצקר א.ב. דן

טל סלוצקר

א.ב. דן

יש מוזיקאי בתל אביב שתמיד מחובר לאירועי שירה ומסתובב עם הגיטרה בכל העיר. הוא אומר שהנוער על גראס ומושפע ממוזיקה ספרדית קלאסית ולטינית. הוא דובר את שפת המוזיקה באופן יומיומי וחי את חייה של העיר תל אביב. מספר פעמים פרסם שירים כתובים בלשון השירה והוא מתייר את העיר ומחפש את הבחורות. הוא זה שמעיר את העיר הזאת מתרדמתה בכל לילה וחורש מועדונים, מביא את הנוער למצב הקשבה וזוכר את ימיה הראשונים של העיר למרות שגדל בדור שנות התשעים. יש בו את מה שהעיר צריכה ומייחלת לעצמה – אצבעות זריזות וגיטרה אקוסטית עם נשמה. בפלורנטין הוא מרגיש בביתו והעיר מזמינה אותו כל פעם להלחין. הוא מחפש את הרוחניות של נשמת אפו של הים וכולל בתוכו את רגישות העיר למאפייניה המזרח תיכוניים. זהו א.ב. דן שיושב בקפה הנסיך הקטן שותה כוס קפה ומביא את התרגשות העצים לתוך בית הקפה בצבעים ירוק וחום. יש אותו בכמה צורות, בשיער ארוך ובשיער קצר. ותמיד זו אותה הגרסה. הוא תמיד רוצה להיות מוקף במוזיקאים אך מוצא את עצמו לרוב סולו, הוא מוזיקאי סולן בעולם של תזמורות. בכל פעם שהוא מביא את הצלילים למאזיניו הם יודעים שחלק מתוכנן וחלק מקרה. בכל זאת הכל מזמין שוב לעוד ערב ויש מעריצים קבועים. הוא מחובר למדיה ויודע שמבחינתו שירים מולחנים הם יותר זכירים. הבחנה נכונה ובלתי מעורערת מבחינת המאזינים שתמיד רוצים לשמוע את קול המוזיקה שמתנגנת לקולות הקהל המתלחש. הקהל של א.ב. דן מתלחש על דברים בלתי ברורים. מה שחשוב שישמע חשוב שגם יהיה נכון וזכיר ותרועות הקהל תמיד נעימות למוזיקאי הנודד בין בתי הקפה של העיר. הוא מתייר ממקום לנקודה נוספת עם הבגאז' של הרעשים של עיר שתמיד מוכנה לספוג עוד ביקורת, עליו לזכור כפי שנכון שיבוא שוב לעוד מפגש עם מה שה שיפה ליהודים נגיד גיטרה. הוא מכיר בכך שהיקום מזמן לנו את מה שנכון מבחינת המתמטיקה של המוזיקה שמכילה טונים וחצאים רבעים ושמיניות הכל מתחלק לתיבות ולמסמכים מוזיקליים בארכיון של איש שממשיך לכתוב. בכל פעם מופיע שוב אותו הקול אותם המבטים המשתאים של חברים שרוצים לשמוע עוד מהמלחין להאזין לנגינותיו שעוברות את הוראתו בדרום העיר. על כל מרחבי הזמן של תל אביב משתרעת מנגינה ארוכה היא חייו של מי שהעיר מכתיבה את קצב חייו והוא מכתיב לה בחזרה את המקצב בנקישות על עץ שהוא מבנה גופו של המוזיקאי שמהווה תיבת תהודה. הוא מבין שהחיים הם חומר ליצירתו ושהזמן מהווה דבר מתמשך שנקישות מחלקות אותו לפרקי זמן, הוא מביא את הקהל לנקישות אצבעות, לדפדוף במכנסיים לתחושת משב רוח קלה. הוא זה שזוכר את הזמן שמגיע מאחורי התופעות את המילים שנאמרות בין אדם לחברו ואת כל מה שמביא עמו עוד רעיונות.